לפני בערך שנתיים הייתה לי הופעה מאד משמעותית ומרגשת באינדינגב, הייתי בכזה היי מטורף, ובדרך הביתה קיבלתי טלפון מאבא שלי שמספר שאמא שלי מאושפזת בשלוותה ושכדאי שאסע ישר לשם. מעולם לא חוויתי כזאת נפילה מכזה גובה.

​

אמא שלי היא הבן אדם הכי קרוב אליי בעולם, החברה הכי טובה שלי. אני יכולה לחשוב על כל מיני סימנים שהיו במהלך השנים, שרק בדיעבד אני יודעת לקרוא להם התקפים, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שקראנו לזה מאניה-דיפרסיה.

​

הרגע הזה שינה את החיים של כל המשפחה שלנו מהקצה אל הקצה. כשבן אדם נמצא במאניה אין לו שליטה על המעשים שלו ועל מה שהוא אומר, המטרה שהייתה לאמא שלי בראש באותה התקופה היא להשאר במאניה, ומבחינתה כל מי שניסה לגרום לה לצאת מזה היה נגדה. זו הייתה תקופה מאד קשה בה ניסיתי להסביר לאמא שלי שאני לטובתה, ותוך כדי לזכור בעצמי ולהזכיר למשפחה שלי שאין מה לכעוס עליה ושהיא לא בדיוק במציאות כרגע.

​

אחרי שנה שלמה של הרבה מאד בכי וחוסר יכולת לכתוב על זה, פתאום עלה לי הרעיון לכתוב אלבום שינסה להחזיר את אמא שלי למציאות, כל שיר הוא שלב בדרך להסביר לה מה באמת קורה כרגע, וללוות אותה לשם במלא אהבה, להזכיר לה שהיא יכולה לסמוך עליי. מהרגע הזה האלבום נכתב כל כולו בשבוע אחד, מהתחלה עד הסוף, ולכן גם הוקלט בדיוק כמו שנכתב - רק על פסנתר.

​

מהרגע שהתחלתי לכתוב את האלבום הוקל לי, הייתי כל כך מוצפת כל התקופה הזאת, ופתאום הרגשתי כאילו אני מסדרת את כל הרגשות שלי בארון, והמציאות נהייתה יותר ברורה גם לי.

​

למזלי הגדול, אמא שלי מטופלת ומאוזנת כבר כמה חודשים, ברור לי שזה לא הסוף של הסיפור הזה, ושאנחנו נמשיך להתמודד עם זה כל החיים, אבל אפשר גם להמשיך לחיות.

​

הסיבה שאני מספרת את כל זה היא שיש הרבה בושה סביב הנושא של מחלות נפש. ובגלל שהנושא הזה לא מדובר מספיק, הוא נהיה עוד יותר מפחיד כי יודעים עליו כל כך מעט.

​

אני כל כך גאה באמא שלי ובכל מה שהיא.

אני מזמינה גם אתכם לשתף בסיפור שלכם, בלי בושה.

​